המלצת ספר: עדיין כותבת (still writing), דני שפירו

זוהי ביקורת הספרים הראשונה שלי. מבחינתי זהו צעד ראשון במסע חדש שאני מנסה לערוך. אני 15 שנה עוסק בשיווק באינטרנט, ואני מתכוון להמשיך לעסוק בכך.

אבל, אחרי כל כך הרבה שנים של שיווק באינטרנט, אחרי כל כך הרבה שינויים ותהפוכות בעולמות הווב והדיגיטל, אני מרגיש שהגיעה השעה להרחיב קצת את יריעת הידע שלי. הספר ׳עדיין כותבת׳ הוא ספר שקראתי בעבר, והחלטתי לחזור אליו ולסכם אותו.

זהו ספר חשוב, כי מצד אחד הוא מהווה אחד מיני ספרים רבים העוסקים בכתיבה. ספרים אלו פעמים רבות נכנסים לקלישאה של טיפים וטריקים, מדריכים וספרי צעד אחר צעד. כזהו הספר ׳סיפור׳ של רוברט מקי. דני שפירו מצליחה לעשות משהו אחר. כל פרק בספר הוא מסה. הוא נוגע בצדדים פרקטיים לעתים, אבל בדרך כלל שוזר בפנים סיפורים אישיים, אנקדוטות מעניינות. הנושאים שלו הם לא טקטיים, הם עמוקים ורגשיים. הספר הזה הוא כמו באר, באר מלא חוכמה מסופרת עם שנים של נסיון בכתיבה, שיודעת איך לקפוץ בין הטיפות ולהמנע מהקלישאות שספר כזה בדרך כלל מכיל. במקום קלישאות, הספר מצליח לרגש, לעניין, לאפשר לקורא להתחבר ליצירתיות שלו עצמו דרך שיקוף של היצירתיות של הסופרת.

הספר גורם לך לרצות לקרוא.

מלבד התכנים של הספר, כשקוראים בספר עוברים חוויית מטא. מבינים שמלאכת הכתיבה היא לא רק טכנית ומדעית. היא לא רק שיווקית ונועדה למשוך תשומת לב. דני שפירו כתבה את הספר ההפוך לכל המדריכים בטיקטוק ״איך לבחור נושא לפוסט הבא שלך״. כל סופרי האינסטנט שקוראים באינסטגרם ומספרים סיפורים בלינקדין.

תרגום חופשי:

״כל מה שאתם צריכים לדעת אודות החיים ניתן ללמידה דרך נסיון אמיתי ומתמשך לכתוב.״ שפירו רואה בכתיבה אמצעי להתמודד עם החיים, ואני מסכים איתה. זה בהחלט לא אמצעי לעשות כסף, או אמצעי ללמד או לשכנע אנשים. לכתיבה ישנם אספקטים טיפוליים, רפלקסיביים, טרנסנדנטליים.

פרקטי – השלילי

״הנה רשימה קצרה מה לא לעשות אחרי שמתיישבים לכתוב. אל תענו לטלפון. אל תסתכלו על אימייל. אל תכנסו לאינטרנט משום סיבה, גם לא לבדוק איות של מילה אזוטרית, או למה שאתה חושבים שהוא מחקר, ואבל למעשה הוא סוג של דחיינות.״ שפירו אומרת לנו לרכב על הגל, לתת לו לחלוף. הגל שאומר לנו להכין עכשיו קפה, להסתובב קצת בחוץ, להריח את הפרחים. הגל שאומר לנו לא לכתוב.

זוהי עצה מאוד פרקטית. אבל שפירו מגישה אותה בצורה שמאוד כיף לעכל.

אז אפשר להגיד שזה היה השלילי הראשון. שלילי נוסף הוא הצנזור שיש לנו בראש, עליו שפירו גם כן כותבת. גם במקרה שלו, שפירו אומרת לנו בבודהיסטיות האופיינית לה: אל תלחמו בצנזור, תזהו אותו קודם כל, קבלו את קיומו. הצנזור מנסה למנוע מאיתנו להתחיל בכתיבה, כי הוא יודע שברגע שנתחיל לכתוב ונכנס לשוונג, לא יהיה לו כוח עלינו. איזה פתרון אלגנטי שפירו מציעה לנו להתמודדות עם הצנזור. לעולם לא מאבק ראש בראש, תמיד התמודדות בודהיסטית. מבט ישיר אל עבר הבעיה, נשימה, המשך האימון. זהו חוט שיעבור דרך כל הספר הזה, ואני מת עליו!

אני לא רוצה לסכם את דני שפירו. היא כותבת קטעים קצרים, חלקם יותר טובים וחלקם פחות, אבל כולם שונים.

כשהיא נותנת לנו טיפ על לכתוב ״ספר קצר ורע״, היא לא שוטחת את התאוריה. היא מספרת על חברה שלה שהשתמשה בטכניקה הזו, ואז מספרת איך הבן שלה בונה לעצמו קריירה מוזיקלית לפני שהתחיל לנגן. היא משקיעה בסיפורים קצרים מתוקים, וזה נחמד מאוד לקרוא את זה.

האם, כשאנחנו כותבים, אנחנו יכולים להיות מודעים לכך שאנחנו כותבים חרא, ולהסתכל על זה בתור חלק מהתהליך. בעוד 10 שנים, אחרי שנכתוב בצורה שלנו, בצורה מוכחת וטובה שמעניקה לנו פרנסה אודות הוירטואוזיות שלה, נחזור לקטעים שכתבנו דאז ולא נאמין. אולי נתחקה אחר סימנים לכתיבה המאוחרת. אני חושב שאפשר לחיות ברגע זה בעבר, בעבר שעדיין חסר טכניקה, ולהנות מהתהליך.

מה שפירו עשתה פה? היא לקחה בלוג פוסטים שלה, ואספה אותם לכדי ספר. הטריק הישן ביותר בספר. וזה עובד לה.

הנה ציטוט יפה:

״כתיבה זה אקט של אמונה. אנחנו מוכרחים להאמין, מבלי להשאיר אף סימון שהאמונה תוביל אותנו לאנשהו.״

השורה הזו היא מתוך פרק מקסים שמדבר על קרקוע. היא מספרת על השזלונג שקנתה, ומדוע קנתה אותו. אם אני קורא בין השורות, שפירו מתכוונת שהשזלונג מקרקע אותה במקום הזה, בזמן הזה. הוא מעניק לה את ההווה והנקודה הזו שהיא תופסת במרחב בתור נקודה שהיא יכולה לשהות בה, ומשם מתחילה הכתיבה.

Shimmer

בפרק הזה, שפירו מדברת על הרעד הזה שאנו חשים כשקורה לנו משהו מרגש, כואב, עמוק. הרעד שאנחנו יכולים להתעלם ממנו בקלות. זוהי החוויה האנושית, מה שבתור כותב שיווקי אין לו משמעות בשבילי. למעשה, בשביל תובנות כאלה אני קורא את הספר. כי ישנה ממשות לאותו רעד. כשאתה פוגש את בת הזוג לעתיד שלך. אנחנו רושמים את זה, האנשים הטכניים רושמים רק את הרעיונות הפרקטיים שלהם.

אנחנו כותבים, אנחנו יודעים שהכתיבה שלנו תהיה טובה רק אם נכתוב 8 שעות ביום, 5 פעמים בשבוע, למשך חיים שלמים. אבל עדיין, אנחנו כותבים מדי פעם, פעם בשבוע, פעמיים, אולי יש שבוע ששלוש. אנחנו יודעים שלא נשתפר, אבל אנחנו מכורים לחלום. אני חושב שאנחנו קהל היעד של שפירו. אנחנו האופטימיים הכותבים גרוע. הכותבים בוסר, שכדי להוציא מאיתנו תובנות יהיה צריך לחצוב בעזרת AI מתקדם של שנות ה-2100.

אין לי מושג איך לסכם ספר. אני אפילו לא יודע אם אני יודע לכתוב. אני לא יודע אם אני שלילי מדי, או שאני ספורדי מדי. אני כן חושב שיש פה מאבק ליצירה, ושרק קונסיסטנטיות תנצח את הרפלקסיביות המקולקלת שלי. בינתיים הכתיבה שלי דומה לפואטרי סלאם, אבל אני מנסה להשתפר. לצערי, סיכום לספר של דני שפירו לא הצלחתי לעשות, לא סיכום פומבי לפחות.