חירפון בתור הורה

כבר זמן מה שאני חושב לכתוב בלוג עקבי. להעלות על כתב דברים שעולים לי מבפנים. הרצון הזה התחיל כשהתחלתי להקשיב בפראנטיות מה למרצה בשם ג'ורדן פיטרסון. היום אני יכול להגיד שההרצאות שלו שינו לי את החיים. אז גם היום הקשבתי לראיון שלו עם פרופסורית כלשהי… והוא נגע במהלך הראיון בנקודה שהציתה בי משהו.

משהו נדפק מכל הכיוונים בהורות העכשווית. קרו כל מיני שינויים שהובילה לזה:

  1. המודל של המשפחה הגרעינית הקטנה תפס לחלוטין את המקום של המשפחה המורחבת. הילדים גדלים עם ההורים שלהם, וההורים שלהם בלבד. בלי סבא וסבתא, דודים, בני דודים וכו' בסביבה.
  2. ילדים מבלים פחות זמן ברחוב, פחות זמן עם חברים, ויותר זמן מול הטלוויזיה, מול הנייד או מול המחשב.

אם אתה נשאר בבית עם הילד, הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות זה פשוט להיות שם. לא להתערב בכל דבר שהילד עושה, לא כל הזמן להיות באינטראקציה עם הילד. הילד צריך לשחק, ללמוד בעצמו. אם הוא צריך אותך לחידוש מצברים אז זה בסדר גמור, אבל אתה לא אמור להיות מי שמשחק איתו כל הזמן.

ג'ורדן פיטרסון שואב מהוגים רבים, אחד מהם יונג. אחד המטרות ששמתי לעצמי היא לקרוא לפחות ספר אחד שלם של יונג. בבסיס התאוריה של יונג ההבנה על העוצמה של הלא-מודע.

טוב, במאמר הזה יכול להיות שאני סוטה קצת מהנושא. המטרה שלי כאן היא יותר למצות את הז'אנר ולהצליח לרשום אלף מילים, כל יום, במשך 30 יום. זה חלק מהשינוי של לקחת אחריות על החיים שלי.

חזרה להורות.

שישי שבת זו הבעיה. וחגים. אתאר יום רגיל. אני יוצא מהבית די מוקדם, בערך עשרה לשבע. חוזר בחמש וחצי. מבלה קצת עם הילדים ובשבע הם ישנים. הסידור הזה עובד. הבעיה מתחילה כשאני בבית ויש לבן שלי חופש. מתחיל היום, אני משחק איתו, אז אחותו מתעוררת, אז אני נותן לו לראות טלוויזיה, רבים על אוכל… לוקח אותו לגינה, או לג'ימבורי, אני משתעמם, הוא לא משחק עם ילדים אחרים. בסוף אני איכשהו מג'נגל בין מסך הטלפון ללשחק איתו. לדעתי זה לא משחק שילד צריך לשחק בגיל 4, עם אבא שלו. ילד צריך לשחק עם ילדים אחרים.