כתיבה

אני מסתובב במהלך היום בהרגשה שמתישהו לאורך היום אני רוצה להצליח לכתוב פוסט בבלוג.

אתם יכולים להזדהות עם התחושה הזו? רצון עז, כמו התחייבות כזו שאני חייב לעצמי. לכתוב.

זה אתגר. אני אבא לשני ילדים, בן בן 4 ובת בת שנה. אני יוצא מהבית מוקדם בבוקר. נוסע ברכבת 25 דקות. אז עוד נסיעה באופניים. אז עבודה כ9 שעות, אז שוב נסיעה. אני לא מאיר פה את העובדה שאין לי זמן לכתוב, כי בלילה תמיד אפשר לכתוב ולהחסיר עוד שעת שינה.

זה יותר שמדובר במבנה מונוטוני של חיים. אני אוהב מאוד את המבנה הזה, אבל מובן שאם לא הייתי נוסע באותו מסלול כל יום ועובד באותו מקום כל יום אז טווח החוויות שלי היה כנראה רחב יותר. לא שהייתי רוצה את זה, זה פשוט היה עושה את מלאכת הכתיבה פשוט יותר.

אני יכול להבחין בכל מיני אתגרים שגורמים לאנשים להמנע מכתיבה ולהמנע מקריאה.

סדרות טלוויזיה מושקעות אינסופיות שאפשר לראות בבינג'. עצם המושג בינג' הוא חדש לתחום צפייה בטלוויזיה, ומגיע מתחום האכילה האינסופית. ככה הצפייה האינסופית שואבת את כל הזמן, ותמיד יש עוד מה לראות. בשונה מאכילה, שיש לה סוף, אפשר להמשיך ולצפות ללא סוף.

אתגר נוסף זה הרשתות החברתיות. בשונה מספר גמור וסגור פה יש פיד אינסופי שכל הזמן מתעדכן וממכר בטירוף. דיונים פוליטיים שאתה לוקח חלק בהם. מה יותר מספק כרגע לקרוא על רסקולניקוב 700 עמודים או לכתוב למישהו שהוא מתנחל מטומטם שצריך להתבייש בעצמו?

את הרשתות החברתיות צורכים על הדרך. זה המזון המהיר המושלם לצריכה על הדרך. כשמרדימים תינוקת, כשדחוסים ברכבת, כשנמצאים במפגש חברתי לא נעים.

גם הכתיבה וגם הקריאה דורשים החלטה עצמית מודעת. יציאה נגד הזרם, יציאה קצת נגד עצמך. החלטה – זה משהו שאני אעשה, גם אם זה יהיה מנוגד לזרימה הטבעית של ההתנהגות שלי.

כי מובן שבא לי להמשיך לראות בבינג' את הסדרה שאני באמת ובתמים אוהב. ועשיתי את זה. התחלתי לראות בהנאה סטריינג'ר טינגס בבינג' ואני לא מצטער על כך, גם אחרי כל מה שכתבתי.

זה עוד אחד מהאתגרים, העובדה שהפיתויים החדשים הם נראים נכונים עד הרגע האחרון. בשום שלב אתה לא מרגיש שהם טעות, ולמרות זאת הם מונעים ממך קריאה וכתיבה.

קשה לי למצוא דוגמאות למופת להמנעות כזו מפיתויים. לדבקות בכתיבה. אם אני לוקח דוגמה מSNL למשל, אני רואה שאיכשהו יש להם כוח להמשיך לעשות שבוע אחר שבוע את אותם הסקצ'ים הלעוסים. אותו דבר ארץ נהדרת.

אפילו הרעיון של 10 אלפי השעות, הוא רעיון בעייתי. כי אף אחד כיום לא ישקיע את הזמן הזה בכתיבה מעמיקה. מתי מעט.