ניטשה, מות האלוהים

האם לא שמעתם על המשוגע ההוא, שבוקר בהיר אחר הדליק פנס, רץ אל השוק וצעק בלי הרף: "אני מחפש את אלוהים! אני מחפש את אלוהים!" – מאחר שבאותה שעה דווקא נאספו שם רבים מהללו שאינם מאמינים באלוהים, עורר האיש צחוק גדול. האם הלך לאיבוד? שאל אחר מהם. ואולי תעה בדרך כילד? שאל אחר. […] "היכן נעלם אלוהים" קרא המשוגע, "אני אגיד לכם היכן. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! כולנו רוצחיו! אבל איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? האין אנו צונחים מטה מטה ואחורה והצידה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן – עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? – גם אלים נרקבים! אלוהים מת! אלוהים יישאר מת! ואנחנו הרגנו אותו!"

האם נשארים יתומים? האם אנחנו מוותרים באמת, לא רק על האלוהים, אלא על כל דבר שמעבר? אולי הגיע הזמן להתקדם לתפיסה רוחנית חילונית, קצת כמו הבודהיזם, שלא מניחה אף אדם זקן בשמיים שכועס עלינו, אבל כן מניחה עולם רוחני שאפשר להתחבר אליו.