פספוס #17

אתמול פספסתי יום, אבל לא בגלל שלא היה לי מה לכתוב. פשוט הייתי עייף ונרדמתי.

Tell the truth.

להגיד את האמת זה אימון, זה שריר שצריך לפתח. אפשר פשוט לשתוק. בתקופות שהייתי בצבא פינטזתי על כך שפשוט אשתוק ולא אדבר עם אף אחד. ואז חשבתי שמתישהו אנשים ידאגו מכך ושזה איכשהו יגרום לשחרור שלי. זו לא הייתה מחשבה רציונלית, וגם תמיד הייתי מתחיל לדבר עם החברה' ברגע שהייתי מגיע לבסיס, אבל עדיין כל הזמן הייתה לי את המחשבה הזו.

בגדי המלך החדשים זו פשוט אגדה גאונית ומעמיקה. באמת קשה להיות הילד שצועק שהמלך ערום, ובאמת שזה הדבר שהכי חשוב לעשות. לא תמיד מודעים לכך שהמלך עירום. משכנעים את עצמנו שלמעשה הוא לבוש.

האמת של הרגע. אני לא יודע מה לעשות. זה משפט שאני יכול להגיד הרבה פעמים, ושאמרתי לעצמי במגוון סיטואציות לאורך חיי. אם אומרים משפט כזה, צריך לעצור, לא לעשות.

פעם היה לי עוד אובססיה למשפט: "תשתתף, אל תצפה". החיים נדמו לי לסרט שאני תמיד הצופה בו. זו הייתה תקופה שקראתי הרבה גורואים אמריקאיים שייעצו במגוון עצות של קואוצ'ינג. אחד מהם הכניס לי לראש שרובנו צופים בחיים שלנו, ולא פועלים. לאמריקאים, ואולי גם לישראלים, זה ממש חטא.