Car crash while hitchhiking

המיסתורין של החיים. החיים מתחילים בנקודה כלשהי, שבה אדם מתחיל לעשות משהו באופן עקבי. החיים כל כך קצרים, ועל כן הסיפור הקצר כל כך מעניין. אנחנו חיים בעולם שבו מכונות יודעות לכתוב סיפורים, וזה די מפחיד לאנשים שעובדים למחייתם בכתיבה.

כל ההקדמה הזו נועדה כדי להסביר את הפרוייקט הזה שאני מתחיל היום. פרוייקט שיכול להסתיים היום, ולהסתיים בעוד 20 שנה. אם הוא יסתיים היום או יסתיים בעוד 20 שנה לא תלוי בקהל שלי, אלא תלוי באני עצמי ובמוטיבציה שלי להמשיך. זה למעשה מבחן למוטיבציה. האם אדם יכול לפרסם בכל יום סיכום של סיפור קצר, ושסיפור זה יהווה עבור הקוראים הכוונה כלשהי.

כמה השקעה מדובר? לקרוא סיפור קצר זו לא השקעה רבה. הסיפור הקצר קיים הרבה מאוד שנים, אבל הוא מאוד מתאים לחיינו היום, שכן הוא מתומצת, ואפשר לסיים אותו בתוך יום. אפשר להכיל אותו בתוך הראש. בין 10 ל-20 דפים של תוכן.

באופן מסויים אין זה משנה עם איזה סיפור מתחילים, ועם איזה סופר מתחילים. רשמתי לעצמי רשימה של סופרים שהייתי רוצה לסקור:

פו, צכוב, המינגווי, בורגס, קפקא, בבל, אפדייק, מנספילד, וולטי, ברדבורי, פלאנרי אוקונר, קרבר, דונלד ברתלמה, טים אובריין, סטיבן סונדרס, לאהירי, דיאז, פאקר, אוטס, דניס ג׳ונסון.

בטח יהיו עוד סופרים.

הסיפור הראשון שאני כותב עליו הוא ׳תאונת דרכים בזמן טרמפים׳ של דניס ג׳ונסון.

אני חושב שזה סיפור על חוסר התוכלת של סמים, למרות הכוח שלהם.

המספר הוא סוג של הומלס שמוצא את עצמו ברחוב בגשם, מסטול מסמים. אוספים אותו משפחה בסטיישן, עם האם, האב והבת מקדימה, והתינוקת מאחורה. בעוד שהם אוספים אותו הוא יודע שהם יעשו תאונה. ואכן, הם עושים תאונה, המתוארת באופן ויזואלי. המספר יוצא מהאוטו ללא פגע, מחזיק בתינוק. לאחר מכן הוא מובל על ידי המשטרה לבית החולים, ובדרך מתגלה שהאב נפטר.

אם ננסה להתחקות אחר הלך הרוח של המספר, ברור שהוא מיואש. איזו עוד סיבה יש לו לצרוך סמים מכל אחד מ3 האנשים שנותנים לו טרמפ?

The salesman and the indian and the student – all of whom had given me drugs.

גם התמונה די מדכאת: יורד גשם מטורף בחוץ. הוא עומד, כולו רטוב, ואפילו לא טורח לקפל את שק השינה שלו, כי הוא יודע שאף אחד גם ככה לא יתן לו טרמפ.

התאור של הסמים די מפורט:

The traveling salesman had fed me pills that made the linings of my veins feel scraped out.

בשונה מספרים כמו פחד ותיעוב בלאס וגאס, ששם ישנה כניסה ויציאה בלתי פוסקים של הזיות, בסיפור הקצר הזה ההזיות די נדירות, ואפילו כשמתואר משהו הזוי כמו שהמספר מרגיש שהחומר העוטף את הורידים שלו מתקלף, זה נעשה בהקשר של הסמים שהוא קיבל. כלומר המספר צלול מספיק לקשור את ההזייה לכדורים שצרך.

I knew every raindrop by its name

איזה תאור מקסים…

ואז יש את הרמז המטרים. אחת השורות החשובות של הסיפור:

I sensed everything before it happened.

הנה הרמז הראשון לנושא הסיפור, הרמז שהסופר שותל על מנת להכניס בנו ציפייה. ומהי הציפייה? שהסמים שצרך המספר נתנו לו איזו גאולה. גאולה לא לפחד מהמוות, גאולה להבין משהו על הקיום. האדישות שלו לא נובעת מסימום, סדציה של הסם, אלא מהתובנה הקוסמית הטרנדצנדנטלית שמעניק הסם. זו הציפייה שהסופר מטרים והוא ישבור אותה עד סוף הסיפור.

המספר כותב במפורש שהוא ידע שהאולדסמוביל תעצור לו, ושלפי הקולות של המשפחה בפנים ידע שתהיה תאונה, אבל לא היה לו אכפת. למה לא היה לו אכפת? אולי כי הוא ידע שהוא יחיה. אולי הוא לא פחד למות? אולי הוא התייאש מהחיים?

לאחר מכן הוא סוטה לסיפור על הטרמפ הראשון שלו עם איש המכירות העשיר. נוצר ביניהם קשר, אבל זה קשר שקשור לאמפטמינים ולאקשן ולמהירות הנסיעה. ברגע שהם נכנסים לפקק, והוא מתחיל לספר על אישתו והילדים, הקסם פג. המחבר מרגיש עצוב ונטוש.

שאלה: מי זה הצ׳רוקי מלא בבורבן שהוא מזכיר בתחילת הסיפור ושלא חוזר?

עוד תאור חלומי, אבל בקונטקסט של חלום ולכן לא ממש הזייתי:

I dreamed I was looking right through my eyelids, and my pulse marked off the seconds of time.

מסתבר שהוא סיפר לזוג על התאונה המתעתדת לקרות, אבל הם התעלמו בשלילה. שוב רמז לכוח הנבואי שלו. אם רק היו מקשיבים, פותחים את הראש להקשיב למסומם, האב היה נשאר בחיים, ולא היה סיפור.

המספר מספר לנהג שהתינוק בסדר, למרות שהוא מעיד על כך שאין לו באמת מושג. הוא גם מכחיש שאישתו של הנהג נהרגה, ומעיד שהוא מוכן להכחיש הכל.

הנה אחת הפסקאות הכי יפות:

His blood bubbled out of his mouth with every breath. He wouldn't be taking many more. I knew that, but he didn't, and therefore I looked down into the great pity  of a person's life on this earth. I don't mean that we all end up dead, that's not the great pity. I mean that he couldn't tell me what he was dreaming,and I couldn't tell him what was real.

אני חושב שזה החלק השני של הסיפור. הטוויסט הראשון למעשה. בעוד שהציפייה שלנו היא שהסמים מעניקים מן גאולה, והחוכמה והנבואה שלהם הינם סימנים מטרימים, למעשה החיים של אדם הם עצובים, כי מצד אחד יש את החולמים, שמנותקים מעולם המציאות, ומצד שני יש את המציאותיים, שמנותקים מעולם החיים. יש חיץ בין החולמים והמציאותיים, ואין תקשורת אמיתית ביניהם.

ידוע כי הסופר עצמו התנסה בסמים קשים, ולכן הוא מספר מנסיון כנראה.

עוד משפט מקסים מהסיפור, כשהרופא מספר לאישה שבעלה מת, והמספר מתמוגג מאושר:

What a pair of lungs! She shrieked as I imagined an eagle would shriek. It felt wonderful to be alive to hear it! I've gone looking for that feeling everywhere.

לאחר הסצנה בבית החולים, אנחנו קופצים שנים קדימה, כשהמספר נכנס שוב פעם למכון גמילה לסמים. הוא כבר שומע קולות והוזה. כששואלים אותו אם הוא שומע קולות:

"A yellow bird fluttered close to my face, and my mustles grabbed. Now I was flopping like a fish. When I squeezed shut my eyes, hot tears exploded from the sockets."

ואז מגיעה השורה האלמותית… שמסכמת את כל הסיפור:

And you, you ridiculous people, you expect me to help you.

האם המספר, או הסופר, תוהים על משמעות הספרות? אנחנו כקוראים מצפים שסיפור קצר זה יעזור לנו. או אולי שהתיעוד הזה של אדם שלוקח סמים והוזה יעזור לנו. הסיפור הזה מצייר עולם שבו אין גאולה, אבל יש חוכמה, וזו דיכוטומיה מעניינת. יש גם דיכוטומיה בין המציאות והחלום, ואולי אפשר לנוע בין שניהם, גם אם זה לא יעניק משמעות לחיים שלנו.