סכנה

סכנה

4 אנקדוטות שקרו לי לאחרונה:

  1. יום שישי האחרון. 10:00 בבוקר. אני נכנס לעיסוי בפעם הראשונה בגלל כאבים בצוואר. שוכב על הגב, המעסה נוגעת לי בבטן, אני מרגיש כאב נוראי. בראש עוברת לי המחשבה – איך לא היה לי מושג מהכאב הזה עד עכשיו, ואיך המעסה יודעת עליו בשנייה?
  2. יום שישי האחרון. 12:00 בצהריים. אני נכנס לסתימה אצל רופא השיניים. הכל עובר חלק. הרופא אומר שזו סתימה בינונית. אני עונה: "תודה וובה דווקטווו" כי הפה שלי עוד רדום.
  3. יום שישי האחרון. 17:00. אני מקבל הודעה בטלפון שהחשבון שלי לגוגל נותק. בודק ולא יכול להכנס לג'ימייל שלי. אחזורי הסיסמה והטלפון שונו. מפה לשם, מגלה שפרצו לי לחשבון. גנבו לי את החשבון.
  4. לפני חודש. אחרי שלפנות בוקר הברחתי עכבר שמצאתי במטבח, אני מגלה שהעכבר שוב במטבח. יום שלם העברנו בבית, אפילו אירחנו חברים, והעכבר הסתתר כנראה כל אותו הזמן לידינו בסלון. אז שוב הברחתי את העכבר מהמטבח והוא הסתתר בספה. אחרי מרדפים שונים הוצאנו את הספה מחוץ לבית, ושמנו נקניק וגבינה בחוץ.

מה משותף לכל האנקדוטות הללו? סכנה. אנחנו תמיד בסכנה. כשאנחנו חושבים על נושאים של מוסר ואיך צריך להתנהג, למרות שיש לנו אינסטינקט שאומר "תנצור את הרגע" "תחייה את ההווה", אנחנו צריכים תמיד לחשוב גם על הסכנה. הסכנות ליתר דיוק. לשקלל אותן. לחשבן אותן.

באחד הפוסטים הקודמים לגלגתי על תל אביבים שדואגים לעצמם בכלל ולבריאות שלהם בפרט יתר על המידה, אבל מה אני יודע, אולי הם אלה שצודקים. קורטוב פרנויה אולי זה מבורך.

אנחנו חיים בעולם שהכל זמין במרחק נגיעה, אבל אותה זמינות מסכנת אותנו. יכולים למחוק אותנו בשנייה. לרוקן את החשבונות שלנו, לגרום לפיטורין שלנו, להוציא אותנו מהדירה שלנו, לבייש אותנו מול כל העולם.

האמת חייבת להיות באמצע איפשהו. כלומר כשאתה דואג לעצמך באופן מלא, אתה דואג לרווחה שלך, לכיף שלך, לבטחון שלך בו זמנית. כשאני משחק עם הבת שלי, מניף אותה באוויר והופך אותה כמו שהיא כל כך אוהבת, אני חייב להחזיק אותה באופן שהוא נכון לגב שלי, באופן לא מעמיס על הכתפיים, שהמשקל שלה נוחת ברובו על הרגליים שלי. זה יאפשר לי גם להמשיך לשחק איתה בעתיד באותו אופן. האם באמת יש דרך המלך כזו? אני מאמין שכן, אבל זו דרך שקשה מאוד למצוא והיא בטח לא הדרך שהכי הרבה עברו דרכה.

השארת תגובה