בית ספר דמוקרטי או לא

אני ואישתי מתלבטים לגבי בית ספר דמוקרטי לילדים שלנו כבר כמה שנים. כשהבן שלי היה לפני בית הספר, רשמנו אותו לבית ספר דמוקרטי. אני לא אשכח את הסיפור שהגענו ליום הפתוח, היה קור אימים, דצמבר, ירד גשם זלעפות. עשו לנו סיור בבית הספר ובינתיים אני ואישתי קופאים עד לשד עצמותנו. אחרי היום הפתוח הזה הייתי חולה שבוע, והתברר בכלל שיכולנו להגיע ליום פתוח אחר במועד אחר (במכתב היה כתוב שהיינו חייבים להגיע באותו היום).

מאז עברו הימים, אישתי החלה לעבוד בעצמה כמזכירה בבית ספר דמוקרטי, והדילמה אם לרשום אותו לבית ספר דמוקרטי עלתה שוב.

לאחרונה שיניתי את דעתי, ונעשיתי נחרץ בעד בית ספר דמוקרטי. השינוי קרה בגלל הבנה שהייתה לי לגבי עצמי.

אנחנו כל כך בקלות נסחפים אחרי מומנטום. אנחנו לא מכירים את עצמנו. תחילה בחרתי בתיכון בפיסיקה מחשבים. למה? תיכון, זה הזמן שאפשר לבחור, אפשר להתנסות. ברור שהיה עדיף לי כל מקצוע אומנותי אחר. ציור, תיאטרון, משחק. היה לי בראש מקצוע. חשיבות של מקצוע? לא יודע מה היה לי בראש. קשה לחזור לתקופה הזו. אבל זה המשיך. אחרי הצבא היתה ריאקציה הפוכה. ללמוד פסיכולוגיה. אחרי שנה כבר יכולתי לראות שזה גרוע. אבל עדיין. מומנטום. וכן הלאה וכן הלאה. כל פעם שאפתנות.

השאפתנות, זו הבעיה. הדימוי הזה בראש של התפקיד הבא, הסטטוס הבא. להתקדם. לא משנה שהקשר בין הדימוי שיש בראש לבין המציאות לא קיים.

אין לאן להתקדם. צריך קודם כל להשקיע המון שעות בלהבין משהו שהוא איננו סטטוסים, או כסף, או יוקרה, היררכיה.

קודם כל צריך להבין את עצמנו.

מה זה אומר להבין את עצמנו? לתת לעצמנו זמן. לשבת, לכתוב. לבחון עד הסוף את התחביבים ההזויים.

במקרה היו לי מספר תחביבים לאורך השנים. קומדיה, תיאטרון, קולנוע, פנתומימה, אפילו קסמים בכיתה ג׳. ציור. ריקוד, ספרות, קריאה, כתיבה, סנואובורד.

איפה כל התחביבים האלה? מה מהם החזיק?

אז זה מביא אותי לזמן הווה. ויתרתי כבר על התיאטרון, ועל הרבה תחביבים אחרים. הקריאה והכתיבה פתאום עלו במקום כל שאר התחומים. ספר של פרננדו פסואה מאוד השפיע עלי.

ספר האי נחת.

“Freedom is the possibility of isolation. You are free if you can withdraw from people, not having to seek them out for the sake of money, company, love, glory or curiosity, none of which can thrive in silence and solitude. If you can't live alone, you were born a slave. You may have all the splendours of the mind and the soul, in which case you're a noble slave, or an intelligent servant, but you're not free. And you can't hold this up as your own tragedy, for your birth is a tragedy of Fate alone. Hapless you are, however, if life itself so oppresses you that you're forced to become a slave. Hapless you are if, having been born free, with the capacity to be isolated and self-sufficient, poverty should force you to live with others.”

החופש היא האפשרות להיות לבד. אתה חופשי אם אתה יכול להמנע מאנשים, אם אתה לא צריך אותם בשביל כסף, חברה, אהבה, הישגים, סקרנות. אף אחד מאלה לא יכול לשגשג בתנאי שתיקה והתבודדות. אם אתה לא יכול לחיות לבד, נועדת להיות עבד. יתכן שיש לך את כל היתרונות של השכל והנפש, ובמקרה זה אתה עבד אצילי, או משרת אינטליגנטי, אבל אינך חופשי. ואתה לא יכול להחשיב זאת כטרגדיה אישית, כי הלידה שלך היא טרגדיה של הגורל בלבד. אתה אומלל אם החיים כה דכאו אותך שנעשית עבד. אתה אומלל אם, אחרי שנולדת חופשי, עם האפשרות להפוך להיות מבודד ובלתי תלוי באחרים, נדחפת לחיות עם אחרים כדי להמנע מעוני. פרננדו פסואה, ספר האי נחת.

אז זה התחביב, או שני התחביבים, שהחלטתי לאחרונה לקחת ברצינות, בגיל 39.

אז מובן שאני מייחל לאותו גורל לילדים שלי. לא אכפת לי מחשבון, לשון, תנך, וכל הנושאים שהם לומדים בבית הספר. פשוט לא אכפת לי. אני יודע שאדם צריך תשוקה לנושא מסויים. ככל שלומדים את זה בגיל מוקדם יותר, ככה אפשר להתחיל לפעול ולכוונן את זה. להתמקצע בנושא. חיים שלמים שמכווננים להתמחות כלשהי. זה חוצה זמנים, חוצה דתות, חוצה קפיטליזם, חוצה אסון אקולוגי.

וכמדומני שבית ספר דמוקרטי עוזר לילדים לבחור במסלול כלשהו. לילד יש זמן לבחור את הנושא שמעניין אותו. זה מה שאני רוצה לילדים שלי יותר מהכל. שישקיעו את הנשמה שלהם בתחום מסויים. מתוך כך יוצא משהו נפלא. לא ציני. גם בעידן הספקני של היום, עם פוליטיקאים שקרנים ומושחתים, עם אסון אקולוגי מתעתד, עם מדינה שעומדת בפני מלחמת אזרחים, עם בורות ועוד בעיות כאלו ואחרות. גם בעידן כזה, בייחוד בעידן כזה, צריך עיסוק.

הניו אייג׳ וכל העצות העכשוויות מדברות על קביעת מטרות. קבע מטרה בדרך להצלחה. לדעתי לא מטרה ולא הצלחה העניין. עיסוק חשוב הרבה יותר. הקדר שאמון על הכנת הקערות היפות, אני מעריך אותו הרבה יותר מאשר את כוכב הפופ של השעה.