איך לעזעזל מוצאים זמן לעיסוק במטרת חיים כשיש ילדים?

אקדים ואומר שאני מאוד אוהב את הילדים שלי, את אישתי, ואת חיי מאז ששלושת הצטרפו להם. לפני שהתחתנתי ושהיו לי ילדים הייתי הרבה פחות מאושר ומסופק מחיי.

לאחרונה, בין היתר בעקבות צפייה בהרצאות פילוסופיות מוסריות של ג'ורדן פיטרסון, נעשיתי מודע לכך שלמרות שאני מאושר, יש לי אחריות לנסות להביא את עצמי לאיכות החיים הגבוהה ביותר האפשרית עבורי. נסיון זה יביא גם את איכות החיים הגבוהה ביותר גם למשפחה ולסובבים אותי (כדי להבין למה ממליץ לשמוע כמה הרצאות של פיטרסון).

רצון זה מוביל לחיפוש עצמי של מה בעצם מטרת-על ששווה לכוון אליה. הרצון גם גורם לכך שאני פחות מבזבז את הזמן על שטויות תאמינו לי, לא יעיל להגיד לבן אדם "עזוב כבר את הפייסבוק". יותר יעיל שימצא מטרת חיים, ואז באופן טבעי ירצה פחות לבזבז זמן על פייסבוק ודומיו.

וכאן אנחנו מגיעים לנושא של הפוסט הזה. אז גילית מה אתה רוצה לעשות בחייך, איך לעזעזל אתה מפנה זמן לזה כל יום, בזמן שיש לך שני ילדים צורחים בבית?

איך נראה השבוע שלי, ומתי הזמן פנאי

אני שכיר (ואוהב להיות שכיר), אז מראש יש לי פחות מקום לתמרונים. עובד ראשון-חמישי משמונה ועד ארבע וחצי. יוצא בעשרה לשבע, בבית בחמש וחצי. הייתה מחשבה לקום ממש מוקדם, נאמר בחמש, אבל בתכלס אנחנו כולנו ישנים באותה המיטה, ומה שקורה זה שאם אני קם מוקדם אני מעיר לפחות ילד אחד נוסף. מחמש וחצי עד שבע אני עם ילד, ובשבע הוא נרדם. אז בדרך כלל אני מתפנה, אוכל, רואה טלוויזיה, מדבר עם אישתי וכו'. בעשר אני נכנס לישון, אלא אם יש מרתון טלוויזיוני שאני נשאר לצפות בו.

ימי שישי שבת הם די טירוף. הבית נהיה כאוס עם כמות שווה של אי-סדר ולכלוך. אין לנו תוכנית קבועה. הרבה מהזמן זה פשוט להעביר את הזמן, עד שעת השינה שלהם. אני יודע שזה לא אידיאלי אבל אני מוכן לשים כסף שזה קורה במשפחות הכי טובות. שישי שבת במובן הזה דומים לשאר השבוע, הזמן הפנוי מגיע החל משבע. אם אמא של לימור לוקחת את הילד אז אנחנו בדרך כלל הולכים למסעדה, או מבלים יחד באופן כלשהו.

מטרת חיי

יש לי זכרונות מאוד מוקדמים שלי עורך רשימות של דברים שאני רוצה לעסוק בהם יותר ביומיום. אולי אפילו מכיתה ז'. "לכתוב, לקרוא…" רשימות כאלה ליוו אותי לאורך כל חיי, ואני יכול להגיד מפרספקטיבה של גיל 36 שהם לא היו הכי יעילים בלכוון את ההתנהגות שלי. כן הספקתי לראות כל סרט מצוייר בערך של וורנר ברדרס, כל סיטקום בדרגה ג' ומעלה. כאילו הנפש שלי הכינה את עצמה לעתיד בו יהיו אינספור ערוצים. פשוט צפיתי בכל דבר שהיה בערוץ היחידי שהיה קיים.

עכשיו, בהווה, יש מצב שאני מבין מה הייתה הבעיה. לאורך כל חיי לא הייתה מסגרת מארגנת, מטרת-על. עשיתי קצת מדיטציה, קצת טאי צ'י, פה ושם אימפרוביזציה, קצת כתיבה… לא התמדתי בכלום. הדבר היחידי שהתמדתי בו מגיל 23 והלאה היה להשיג בחורות, ולמי שמבין משהו במשהו זוהי מטרה שאי אפשר להשיג אם מכוונים אליה ישירות. זה הופך אותך למפלצת. אני מרגיש שכרגע מטרת העל שלי היא להגיד משהו משמעותי לעולם, תוך כדי שאני מזקק משהו משמעותי לעצמי. לא ארחיב על זה עכשיו, למרות שזה רעיון טוב לפוסט המשך.

מה הבעיה? שזה אומר לכתוב, לכתוב כל יום ולהשתפר בכתיבה תוך כדי. זו מטרת על, זה אומר שזה יכול להיות גם מפעל חיים שנמשך עשרות שנים. אז זהו, אין לי כל כך זמן לכתוב.

יום טיפוסי

היום קמתי בחמש וחצי. הייתי עם נגב עד שמונה. שיחקנו בחוץ, התזנו מים אחד על השני, סיפרתי לו סיפור. עשיתי הכל כדי שלא אצטרך להראות לו טלוויזיה, והוא לא ילך להעיר את לימור. משמונה בארי התעוררה, ואני ולימור ג'ינגלנו בין להיות עם ילד א' ולהיות עם ילד ב' עד 10, אכלנו, העברנו עוד זמן, ויצאנו לגן שעשועים בבנימינה. חזרנו ב-15:00, נגב ראה טלוויזיה, אכלנו, קילחנו, הכנו למיטה, ושוב שבע הגיע וסוף סוף זמן הפנאי.

מה אני לא מספר לכם? שאיפשהו בתוך מהלך היום הזה יצא לי לחשוב על מה אני הולך לכתוב, הנושא הכללי וגם תתי הסעיפים. זה עבד לי היום, לא ברור לי אם זה יעבוד לאורך זמן. בגדול, זה הולך ככה: נאמר שאני משחק עם נגב בחצר. הוא פתאום מגלה עניין בחילזון (זה קורה לפעמים, ילדים מוסחים מאוד בקלות). בשעה שהוא מפצלח את החילזון, אני יכול לנסח את הנושא לפוסט שאכתוב עליו היום, אולי אם כבר חשבתי על נושא, אוכל לנסח את תתי הנושאים, או המהלך שיכתב מתחילת הפוסט ועד סופו.

לסיכום, אני מקווה שהפעם אצליח להתמיד עם הכתיבה היומית. בשעות הפנאי אנסה לנסח את הנושאים לפוסט היומי, ובשעה שבע בקירוב אתיישב לכתוב את הפוסט. עכשיו אני צריך להבין איך אני מכניס מחקר, הפניות וציטוטים לפוסטים, כי אני לא רוצה שהם יהיו פוסטים חסרי תימוכין. אם יש לכם רעיון איך לשלב מחקר כזה במהלך יום טיפוסי עם ילד בן 3.5 וילדה בת פחות משנה, אשמח לשמוע בתגובות.