הטעות הגדולה של השיפור העצמי

בשנה האחרונה יצא לי לקרוא מספר לא מבוטל של ספרי שיפור עצמי, או פרסונל דבלופמנט.

הספרים האלו ברובם כוללים מסרים מאוד דומים, וקל מאוד לזקק מהם מספר כללים פשוט:

  1. התמקד בשיפור הדרגתי
  2. כמו בדיאטה, הכי חשוב להתחיל בתרגול, ליצור הרגל בריא. למשל לכתוב כל יום
  3. רוב האנשים לא מצליחים כי הם לא מתמידים. על ידי התמדה יוצרים אפקט לטווח ארוך

נשמעים חוקים פשוטים, הגיוניים נכון?

אז מה הבעיה? איפה הם טועים?

אם נצייר בדמיוננו ציר זמן, לפי ספרי השיפור העצמי הבעיה מתחילה בנקודת הייאוש. הכל מתחיל חיובי. יש הרגל שרוצים לאמץ. למשל כתיבה בכל יום. מנהלים רישום על אותו הרגל. ואכן מצליחים לכתוב בכל יום. ואז מגיע היום, בואו נאמר לאחר שבועיים, שבו מתעצלים ומפסיקים את ההרגל.

הסטייה מהמסלול הנכון קרתה, לפי טענה זו, ברגע שהפסקנו לכתוב.

מה שאני רוצה לטעון זה ההיפך. הבעיה קרתה בשלב התכנון שלנו. דווקא בזמן שהפסקנו לכתוב פעלנו נכון.

למה אני טוען כך?

כל אחד יכול לקחת דף נייר ולכתוב גיבוב של שטויות. לפי הטענה הניו אייג׳ית, תכתוב מספיק חודשים גיבוב כזה של שטויות, וזה יהפך לשירה.

לטעות זה נהדר, זה מחנך. גם הביטלס התחילו בגיבוב שטויות.

האמת היא שלכתוב גיבוב שטויות בכל יום זה מתסכל. כל יום אתה מרגיש רע כי כתבת משהו שאתה לא מאמין שהוא שווה ערך.

הנקודה שבה החלטנו להפסיק לכתוב, יתכן שזו הנקודה האמיתית הראשונה שבה נוכחנו לדעת את האמת על הרגל הכתיבה העכשווי שסיגלנו: שהוא גורם לנו לבגוד באמת שלנו ולכתוב משהו שאנחנו לא מאמינים שהוא בעל ערך.

אף אחד לא אוהב לכתוב משהו חסר ערך.

במקום זאת, מה היה קורה אילו היינו משקיעים יותר מחשבה בתכנון הכתיבה. לחשוב טוב טוב איזה פרוייקט אנחנו באמת רוצים לכתוב. אם היינו עושים את זה אז ההרגל שהיינו מסגלים לא היה מגיע אחרי שהכרחנו את עצמנו לכתוב. הוא היה מגיע אחרי שהיינו כותבים בכיף.

זו שיטה הרבה יותר בריאה לחשוב על הרגלים.