סוף שיעור פלייבק #20

החיים מלאים בפרטים. אינסוף פרטים ולכל פרט יש מערך של אהבה שנאה.

חלק מהפרטים מסומנים כתסביכים שלנו. ולתסביכים שלנו יש עוד יותר יחסי אהבה שנאה איתנו.

זה יכול להוביל לציניות, או כאב לא מוסבר.

זה גם מוביל לרצון עז לאור בקצה המנהרה האפלה. אז אנחנו נאבקים ומעיפים חול באוויר לנסות להוציא את עצמנו מהתסבוכת.

אבל ככה אנחנו מתחפרים עוד יותר עמוק בתסבוכת.

אז איך אפשר למשוך לעצמנו באוזן ולהוציא אותנו מהדכאון? או מהעצבות?

היום קראתי קטע בספר של האחים קרמזוב. איזה ספר. ספר שגורם לך לחשוב. הדמות הזו של האב תאודור קרמזוב היא כל כך בלתי נסבלת. ולמרות הכל אליושה הבן שלו אוהב אותו. ושני הבנים האחרים שלו נופלים במלכודת הציניות, או המציאות, ושונאים אותו.

איך אליושה מצליח לאהוב אותו? יש שם קטע שהאב זוסימה עומד למות, והוא נואם נאום ארוך בכל מיני נושאים. אחד הנושאים יוצא מסיפור שלו אודות איך הפך לכומר. בסוף הסיפור הוא מספר איך צריך לאהוב את כולם, גם את האלימים, והרעים, והמרושעים.

איך אפשר? האם צריך? מה זה אומר?

כשהשכן שם לך זבל בשביל גישה, האם אתה צריך לשתוק או לצרוח עליו? התשובה של זוסימה תהיה להעביר לו את המסר בנימוס?

מה עם הבן שלי? כשהוא מרביץ לבת שלי. לשתוק או לחנך?

שאלות קשות בשתיים עשרה בלילה. בואו נישן ניתן לחיות הלילה לדבר בשמנו.

 

השארת תגובה