דת

1. אני צריך להקים דת. השבוע הבנתי שאני צריך לפתח דת. דת אישית, עצמית, שלי פרטית, שתכלול את כל מה שאני מאמין בו, ותיבנה לאורך זמן.

הסיבה להקמת הדת היא שמתרחש מעגל אכזרי בחיי.

המעגל האכזרי מתחיל בנקודה בה אני חווה התעוררות, תובנה כלשהי.

הנה אתאר לכם סיטואציה של תובנה טיפוסית: דמיינו אותי יושב בחדר, המצלמה עושה זום אין לתוך המוח שלי. רואים זרמי חשמל שזורמים לי במוח, ונעים במעגלים שגורמים לי תובנה מסויימת על החיים שלי. לא סתם תובנה, תובנה משמעותית.

בואו ניתן דוגמה לתובנה, כדי שיהיה יותר קל לקורא. התובנה: אין מה להשקיע בסמול טוק. צריך למלא את החיים בחברים משמעותיים.

2. תהליך שכחת התובנה. מיד לאחר קבלת התובנה, מתחיל תהליך שכחת התובנה. אותו תהליך יכול לקרות בכמה אופנים:

בתרחיש אחד, אני שוכח באופן מיידי את התובנה. במקרה זה התובנה פשוט נעלמת כאילו לא הייתה כלל. יכול להיות שברגע הזה אני אתפוס את עצמי, אכה על חטא. איך לא רשמתי את התובנה? איך לא התייחסתי אליה? אני מנסה לדוג את התובנה מתוך ים המחשבות אבל שום דבר לא מתקרב לרמוז על מה חשבתי באותה עת.

לחילופין, אני יכול לרשום את התובנה בפנקס. במקרה זה הרבה פעמים אותה תובנה תיעלם בין מאות תובנות רשומות שונות. גם אם אדוג אותה מתישהו בעתיד, סיכוי סביר שהיא תהיה עלומה. ״תבין יותר עמוק״, יהיה כתוב. מה זה אומר? למה התכוונתי שם?

אם כתבתי יותר ברור בפנקס, התובנה יכולה להיות מאוד נהירה, אבל פתאום חסרת חשיבות עבורי. יתכן שאחשוב: ״אוקיי אין להשקיע בסמול טוק, סבבה, זה לא ביג דיל״.

תרחיש שלישי: בזכות נס כלשהו, יתכן ואצליח ליישם את התובנה למשך מספר ימים. ממש לחיות אותה. עם כל הצער שבדבר, גם במקרה זה, לאחר מספר ימים התובנה נשכחת. כמו טיפה שנופלת מתוך ברז ומציגים אותה בהילוך איטי. הטיפה נופלת מהברז, המצלמה עוקבת בדיוק רב אחר הטיפה. הטיפה משנה צורה לאורך הנפילה. הטיפה נופלת ויש ספלאש אדיר, אבל לא אמיתי זה בגלל ההילוך האיטי כן? לאחר מכן נוצרים עיגולים עיגולים מסביב לאיפה שנפלה הטיפה. ואז האגם נשאר שקט.

במקרה של הדוגמה שלנו, אני מנסה ליישם את ׳חוק בלי סמול טוק׳ למשך שבוע, ואכן מצליח. נראה קצת מוזר לאחרים, נראה להם אקסצנטרי אפילו יותר מהרגיל.

אם תשאלו אותי כעת למה יש ברז מעל אגם, לא אוכל לענות.

3. תהליך שימור התובנה. אז כאמור המעגל האכזרי הזה הוא לא טוב, בלשון המעטה. למה? לאורך הזמןֿ, האגם שנופלות בו מיליון טיפות, והאגם שלא נופלות בו טיפול כלל, הוא אותו אגם.

אם ניקח את המטאפורה הלאה, אגם שיש בו סירה, הוא אגם שונה מאגם ללא סירה כלל.

לעצמי, אני מייחל חיים שמכילים משהו עקבי ויציב.

מכירים את המוצרים האלה שכוללים סימון ליד הלוגו ׳נוסד ב1986״? ישנם מוצרים שהולכים ממש אחורה. לאחרונה נתקלתי בחרדל שכתוב עליו ׳נוסד ב1846׳. תמיד כשאני קורא כזו הודעה אני קורא בפליאה. הם המשיכו עם הנהלת חשבונות של מפעל החרדל במשך 174 שנים ואני לא יכול ליישם תובנה שבועיים?

איך משמרים תובנות? זה פשוט, לא צריך להמציא את הגלגל. יש כבר מפעל לשימור תובנות קיים. הדת! קיימות אלפי שנים. נצרות, איסלאם, בודהיזם, יהדות, עוד דתות שאפשר למצוא בויקיפדיה.

אמציא לי דת! חובה. אני מרגיש חובה, אמנם אין סנה בוער אבל אני מרגיש חובה שנכפית עלי. אני לא בחרתי להקים דת, זה דבר אלוהים. 

4. למה צריך שמשהו ישתמר בחיים? דמיינו את עצמכם בגיל 80. נזכרים אחורה, מעלים נוסטלגיה, הולכים אחורה בדמיונכם. נזכרים בילדות, אתם בוכים ביום הראשון בגן. אז מתקדמים, בתיכון. לא נזכרים בשום דבר משמעותי. סיימתם בגרות. צבא. פגשתם אנשים מוזרים, חלקם דפוקים, היו רגעים ממש מייאשים. הלאה. אוניברסיטה, פעם ראשונה שהיה סקס. נחמד לא יותר מזה. הלאה. דייטינג, נישואין, ילדים, קריירה. היו עוד דברים, אבל אנחנו עושים עכשיו מעבר מהיר. ממשיכים להתקדם, ומתקדמים אפילו הלאה מהגיל הנוכחי שלכם, שהוא 39. קריירה משתנה, עליות וירידות, משברים, מוות, שבעה, מפגשי ׳הפמליה׳ עם חברים ותיקים. בום, הגעתם ל80, נגמר הסיפור. אתם מסתכלים אחורה, ומה חסר? אני אגיד לכם מה חסר – הדבר הזה, שמייחד את החיים שלכם. אתם רוצים את הדבר הזה, הלא גנרי. אחרת למה חייתם? יכולתם לשים את החיים על אוטו פיילוט. או יותר פשוט לשים קץ להם הרבה יותר מוקדם. מה הדבר הזה שהיה אפשר להגיד עליכם, ושאם חייזר היה נוחת והיה שואל מישהו על כדור הארץ: ״אני מחפש את כזה וכזה״, ״כזה וכזה?״ היו עונים לו. ״הנה״, ומצביעים לכיוון הבית שלי.

החייזר מגיע. ״אני מחפש את זה שעושה תמונות עזות כאלה עם צבעים אחוש שרמוטה״. ״אה, ואן גוך, תחזור ל-1839 (סליחה בדקתי בויקיפדיה 1885 ב.פ).״

החייזר מגיע. ״אני מחפש את זה שכותב ספרים משמעותיים אבל וואו״. ״אוקיי אחי, זה או טולסטוי או דוסטוייבסקי תבדוק את שניהם.

החייזר מגיע. ״אני מחפש את זה שכותב מוזיקה קלאסית אבל שמעיפה את הראש״. ״מרגשת?״ ״כן״. ״אז זה בטהובן, כי אם לא היית עונה ׳פחות מרגשת׳ אז זה היה באך.

אז אני לא אומר שאני אכתוב יצירת מופת. אבל יש סקאלה, כן? יש את הומרוס, יש את דוסטוייבסקי, יש את אשכול נבו, ואז יש את פנחס גרמוביץ, שלא כתב כבר 17 שנה יותר מרשימת קניות (לא ארחיב עליו, אבל הוא זקן, גר בתל אביב, נשוי 43 שנה, לא טכנולוג, ובאופן כללי הוא אדם עם רוטינה יומית מאוד קבועה).

זו סקאלה, ואני מעדיף להיות במיקום של אשכול נבו, או אפילו מתחתיו, אבל בהחלט לא במיקום של פנחס גרמוביץ.

5. אני צריך ליצור דת כי זה מאפשר שער למעבר. ההפתעה. הבלתי צפוי. במאמר הזה פספסתי משהו חשוב. יצירת דת, כלומר משהו עקבי בחיי, בעצמה תביא דברים חדשים שאני לא יכול לחשוב עליהם כעת.

זה נכון שכל דבר שאנחנו עושים יכול להביא לחיינו דברים חדשים, אבל בדיוק בגלל זה הבאתי את ההסבר על המעגל האכזרי, שמביא תמיד תובנות חדשות אבל מאותו סוג, כאלו שלא מחזיקות. רק משהו שונה בתכלית, ועקבי, כמו יצירת דת, יכול להביא לחיי משהו חדש לחלוטין.

6. מה תהיה הדת? לא אפרוס עכשיו את כל התוכנית לבנות את הדת, רק את הצעדים הראשונים. תחילה אתחיל בחוק. כי בכל דת יש חוק. לא תרצח, לא תנאף. למרות שמוזר ששני החוקים האלה באותה סקאלה. לא תרצח, רצחתי עכשיו תינוק חף מפשע בדם קר. לא תנאף. זיינתי עכשיו מהצד. זה ממש לא אותה סקאלה.

הדת שלי מתחילה בחוק עליון. חוק אחד, לא עשרת דיברות! עדיף להתחיל בחוק אחד. ביהדות התחילו עם עשר ומאז זה רק מתרבה. בואו נתחיל עם אחד ונזרום. אני אוהב להיות מנהיג דתי חדש שעדיין הינו ׳אחד מהעם׳ (down to earth) מספיק כדי להשתמש במילה לזרום.

החוק: בין שמונה לתשע בערב כל יום אני צריך לשבת בחדר ולעסוק בדת שלי, החל מה-25 לדצמבר 2020.

(התאריך נכתב בשביל אלו שאולי ירצו לספור מתחילת הדת, כמו שעשו בנצרות).

מה זה אומר שבחוק כתוב שבין שמונה לתשע יש לעסוק בדת? מה זה אומר ׳לעסוק בדת׳? המשמעות היא להתפלל / למדוט / לקרוא / לכתוב / להרהר / לבהות. אלו פחות או יותר הפעולות המותרות. שימו לב שמה שנכתב כעת איננו החוק השני. החוק השני יגיע בעתיד.

קול פנימי: נו אז מה, כולה דת. זה לא שלמישהו יהיה אכפת מהדת הזו שלך. יהיו לך את אותם חיים משמימים, רק שעה ביום אתה תשב מול מסך ולא תעשה כלום. וזה במקרה שבאמת תצליח להתמיד בשעת הדת שלך.

קול שלי: לא אכפת לי מה אתה אומר! אני אשב כל יום בשעה שמונה עד תשע, מבחינתי אני אצמיד את הידיים ואתפלל לדת הריקה שלי. אני ואתה נפגש שוב בגיל שמונים, אז נראה מי צוחק אחרון!

7. אבל בדת יש את הקטע של האמונה. אחרת זה פשוט הרגל. למה אני רוצה את העקביות הזו? כי אני רוצה לפחות שעה ביום להיות עם עצמי. כי החיים האלה הם יותר מדי ים, ואני צריך להרגיע. מה ים? ילדים, קריירה, אישה, חברים, מסים, חשבונות, עיצוב מחדש של הבית. רוצה להיות רגע לבד. להתחבר לרגע הזה של הקיום. לא מדיטציה, או מיינדפולנס. פשוט ילדות. כמו שהיינו ילדים, ופשוט הניחו לנו, רק שלא נעשה יותר מדי רעש. תנו לי את הזמן הזה בחזרה. תניחו לי. יש לי הרבה לעכל. גם אם זה רק את הטיול בגן שעשועים שהיה היום. תנו לי לעכל כל עלה דשא. אולי לחזור לאיזה זכרון או שתיים. להוציא מחברת ולכתוב משהו. זוהי מהות החיים עבורי, וזה חייב לקרות לפחות שעה ביום. אחרת אלוהים יעניש.