שיגרה #5

לרובנו יש שגרה. גורואים של ניו אייג' מהללים אותה בתור משהו שצריך לפתח. "פתח את השגרה הבריאה והמוצלחת שתוביל להצלחה".

קם, מצחצח שיניים, מתלבש, אוכל חביתה, אוסף מפתחות, טלפון, ארנק, לוקח אופניים, נשיקה לאישתי והילדים אם הם ערים, יוצא, מסלול קבוע, רכבת, עבודה, סלט ב-11:40, חוזר.

שגרה זה אתגר. זה כמו להיות נשוי לאותה אישה 40 שנה. צריך להבין איך לאכול את זה. זה מועמד כקונטרסט לחיי ההרפתאות שמוצגים בסרטי ג'יימס בונד, אינדיאנה ג'ונס ודומיהם. לאחרונה גם אינסטוש ויוטיוברים דיגיטל נומאדס מאדירים את האלטרנטיבה, ולבחור השגרתי נותר רק לצפות בהם בדרכו לעבודה בזמן הזלת ריר.

אני אבל לא חושב ככה. אני חושב שנוודות דיגיטלית ואורח החיים של תייר העד זה עצוב ואפילו גיהנומי. השגרה זה לא פשוט אבל להיות כמו עלה נידף בלי בית זה ממש נראה לי סיוט. אז אם האלטרנטיבה הזו לא קורצת מה שנשאר זה להתמודד עם השגרה.

אין לי מתכון ודאי לזה. הפתרון שלי, אני לא יודע אם הוא יתאים לכל אחד. הוא מתאים לדרייב שלי, זה כן. אז בנסיעה לרכבת אני שומע ספר או הרצאה באוזניות (זה לפעמים מקשה על הריכוז, גרם לי לא פעם לשכוח תיק בעמדת המאבטח ברכבת). אני נהנה משיחה ברכבת, השיחה הפילוסופית בעבודה… ומעל הכל, הכתיבה של הבלוג היומי הזה עשתה משהו לשגרה. הפיחה בה חיים. כי אני צד רגעים קטנים, מתוך חשש שלא יהיה לי מה לכתוב באותו היום. כולה 5 פוסטים שפבלשתי עד כה אבל כן, זה הגביר לי את התשומת לב לאנקדוטות קטנות שאוכל לכתוב עליהן.

שגרה תמיד מזכירה לי את הסצנה שחזרה על עצמה של הטיסה בסרט סנאטצ':

via GIPHY