עצבות: פוסט #3

לפעמים מישהו אומר לנו משהו על עצמו, למשל: "אני אוהב להתבודד". ואנחנו מזדהים עם מה שאמר ואומרים לעצמנו "ואללה גם אני אוהב להתבודד". אבל אז אנחנו לומדים שהבחור הזה אוהב להתבודד 49 שבועות בשנה ואז אנחנו מרחיקים את עצמנו מאותה ההזדהות שמיהרנו להוציא. הדוגמה הזו נועדה להמחיש שצריך להזהר לפני שמזדהים, אולי האדם שמולנו משתף משהו קיצוני יותר ממה שאנחנו כבר מכירים על עצמנו ועל הסובבים אותנו.


יש אנשים שחושבים שאני עצוב, תמיד, כי מולם אני מציג רק את אני העצוב. אני מבין למה הם יכולים לחשוב ככה.

הייתי ילד מאוד מסויים, במובן שלא הייתי מסתדר בכל סיטואציה. היה קשה לי יותר מאנשים אחרים עם סיטואציות חדשות. הייתי מרגיש נבוך, אבוד, עצוב, והייתי נסגר. אבל אז כמעט תמיד היה קורה משהו מופלא. הייתי מוצא חיבור אמיתי עם ילד אחר, ונשאר איתו בקשר חזק.

זה קרה בגן. חבר קרוב אחד שהייתי צמוד אליו כל הגן.
בכיתה א'. שוב חבר צמוד שעזר לי בניכור של בית הספר.
כיתה ג', ח', י', בצבא, באוניברסיטה. אני מונוגמי גם עם חברים, מסתבר.

תמיד אותו סיפור: מגיע לסיטואציה חדשה, מביכה… מתחבר למישהו ויוצר קשר חזק.

מאיפה הגיע התהליך הזה שחוויתי שוב ושוב של ניכור ואז חיבור יחיד?

אני לא מאמין שבאופן מודע בגיל 4 אמרתי לעצמי: בן, תגיע לסיטואציה חדשה, תרגיש מובך ומתוך המבוכה תתחבר למישהו…

ולכן עולה השאלה מאיפה ההתנהגות הזו באה, ומה היא באה ללמד אותי?
כרגע כל מה שאני יכול להסיק זה שהיא באה ממקום אחר, לא ידוע, מסתורי, שאולי פעם אמשיך לחקור לעומק.
מה היא באה ללמד? אולי היא מבטאת את העובדה שהקיום הוא טראגי, מנוכר, קשה, סבל. והפתרון לקושי הזה הזה טמון בחיבור אמיתי ובקשר אישי עם אדם אחר, סלקטיבי.


אם אני מסתכל על תמונות, נראה שהייתי ילד חייכן ושמח עד גיל מסויים, ואז פתאום בכל התמונות נראיתי עצוב. לפעמים התמונות מכוונות את הזיכרונות שלנו בכיוון מסויים, אבל הפעם אני לא מרגיש שהן מבטאות את הילדות שלי. אני מרגיש שהייתה לי ילדות שמחה, מלאה באושר. אושר כשהתעסקתי לבד בדברים שאהבתי, כשציירתי, כששיחקתי. אושר כשביליתי עם חברים.

היה עצב. עצב כשהייתי בסיטואציה חדשה, כשהלכתי לדודה (שאני די בטוח שהייתה תמיד בדיכאון קליני). היא הייתה שואלת למה אני נראה עצוב. עצב כשהייתי צריך להציג את עצמי בפני חברים של הורי. עצב בצבא, בקומזיצים, כשהרגשתי לא שייך.

לאחרונה יצא לי להגיע לסיטואציה חדשה לגמרי, חוג תיאטרון עם קבוצה מגובשת של נשים וגברים שאני לא מכיר, ולא הרגשתי מבוכה. לא הרגשתי את הסגירות. הייתה עצבות, אבל היא ישבה לי בפנים וחיממתי אותה, הגנתי עליה. פעם העצבות הייתה בקונטרסט לאיך שאני רציתי להרגיש. מאוד רציתי להיות מוחצן ושמח. באותו מפגש של חוג תיאטרון העצבות קיבלה עידוד מבפנים, ולכן גם לא הביאה איתה מבוכה והסגרות.


מהמעט שאני יודע על תרבות יפן, נראה שיש להם הערכה והבנה לצדדים היפים של העצב. כאילו אפשר להנות מהעצב.

יוגן: Yūgen is said to mean "a profound, mysterious sense of the beauty of the universe … and the sad beauty of human suffering".

מונו נו אווארה (ביפנית物の哀れ), בתרגום מילולי "החמלה של הדברים", "אמפתיה כלפי הדברים" או "רגישות כלפי הבר חלוף", הוא מונח ביפנית עבור המודעות לארעיות (無常 – מו ג'ו) של הדברים, ונוגות עדינה לגבי חלוף הדברים יחד עם עצבות עמוקה יותר, אך עדינה אף היא, לגבי העובדה שהחיים הם גם ברי חלוף.


מאז שיש לי ילדים אני לא חווה עצבות כמעט. אני יודע שזה נשמע קלישאתי אבל למעשה זה לוגי לגמרי ומגיע משילוב של הנאה בלתי סופית מלהיות איתם, כעסים לעתים משובבות שלהם ודאגה להם. אין מקום לעצבות. אז בהזדמנות זו אני מפנה מקום לעצבות, מקדיש לה חמש דקות. אני כבר לא מתבייש בה אני גאה בה ומטפח אותה. העצבות עבורי לעולם לא הייתה בלוז, כחולה, יותר צהובה וחומה, צבעי השלכת. אז עם בוא הסתיו, בואו נקדיש חמש דקות לשיר עצוב.