להשאר בבית #8

היום היה אחד הימים האלה, שפשוט מתישים אותך. הימים האלה בדרך כלל קורים לי כשאני נשאר בבית, כי כשאני עובד מהבית, בעצם יש לי שתי עבודות.

אז היום: כתבתי, ניקיתי קקי, שעשעתי, הרדמתי, פיבלשתי, ערכתי, הכנתי…

מכיוון שאתמול היה ניתוח לנגב, היום, בהוראת הרופא, הוא נשאר בבית, ואני נשארתי איתו.

עכשיו 22, ואני אפוס כוחות. יש לי נטייה בזמני צורך ועומס להעמיס על עצמי אין קץ.

אני גמור. ללא הפסקה, ללא טיול בחוץ, בקושי ראיתי אור יום.

בימים כאלה אין רגיעה ואין נחת. הנחת היחידה קרתה כשהרדמתי את הילדים.

מגיע גיל של הילד שלך, גיל שנתיים בערך, כשאתה מתחיל להרגיש שונה כשאתה מציג אותו לאנשים. עד שהוא גדול מספיק אתה פשוט מציג אותו: זה הבן שלי. ברגע שהוא כבר מגיב, אתה מרגיש מוזר כשאתה מציג אותו. כי ההצגה מסדרת באופן היררכי מזוייף את היחסים ביניהם. זה הבן שלי. ואז הוא מגיב איכשהו.

זה לא תואם את איך שאתה מרגיש עם הבן שלך ביום יום. כשאתה משחק איתו, עושה איתו צחוקים, מדבר איתו. זה גם משטיח את היחסית כאילו הם זהים ליחסים שהיו לך עם אבא שלך, והם לא היו זהים. הם הרבה יותר.

בכל מקרה היום היה אחד הימים האלה שהקדשתי את עצמי וכולי לעבודה בעבודה ולעבודה עם הילדים, ונשארתי מותש. הסיבה שאני כותב את הפוסט היא רק בגלל ההתחייבות כל יום, אבל למעשה זה מזל כי זה מאלץ אותי לכתוב מתי שבדרך כלל לא הייתי כותב ומוציא ממני משהו אחר. כמו איך שכלי נגינה נשמע אחרי שלא ניקו אותו. או שקול נשמע אחרי שהוא צרוד. יש לזה איכות מסויימת.