שבוע כמעט לא כתבתי #21

וואו חברים,

שבוע לא כתבתי. תיאוריה מסוג מסויים שמתבשלת לי.

אז התיאוריה מתחילה בזיהוי התנהגותית. מישהו תל אביבי שאני מכיר, שאני מזהה אצלו דפוסי התנהגות קיצוניים. הוא אוכל בריאותי אבל בקטע אחר, קיצוני מאוד.

פתאום חשבתי על זה, והרבה חברים תל אביביים רווקים שהכרתי לאורך השנים הציגו התנהגות קיצונית זו או אחרת.

טבעונות קיצונית, שמאלנות קיצונית, פמיניזם קיצוני, אנטי-נישואין, אנטי- ברית מילה, אנטי דת, אנטי נישואין, פרו-פוליאמוריה, אנרכיזם, מרקסיזם, קומוניזם… מנה קיצוניות והם שם.

למה?

הנה ההסבר הפשטני אבל לדעתי הנכון שלי: **

** הפיסקה הבאה אולי תעצבן רווקים תל אביביים

גברים ונשים חיים בתל אביב, במשך שנים, נשארים רווקים. עוברים את גיל 30.

מכיוון שהם לא חווים את חוסר האנוכיות של זוגיות, ועוד יותר של ההורות, או במלים אחרות אין להם פוקוס החוצה לבן זוג או לדאגה לתינוק… הם מתפקסים פנימה, לתוך עצמם.

יתכן שהם יצאו בהצהרות גאות על כך: "אני סוף סוף מחובר לעצמי", "החלטתי לאהוב את עצמי" וכן הלאה.

אבל למעשה הם נעשים יתר-ממוקדים בעצמם.

מיקוד היתר הזה גורם, באופן שאולי לא ישמע בתחילה אינטואיטיבי, לפרפקציוניזם.

הם רוצים להצטיין בעצמי. איך אפשר להצטיין בעצמי? לאכול סופר בריא, לעשות סופר ספורט, לעשות סופר יוגה, להשקיע בבגדים סופר מושקעים. אין פה מידה של צניעות. הם "All In". אקסטרבגנזה. קונים את הגבינות הכי יקרות…

תחילה בוחרים בקיצוניות, ואז עטים עליה.

(יש גם הורים תל אביביים שעושים את זה, אבל זה נושא לפוסט אחר).

האם קיצוניות זו היא בהכרח שלילית? לא. לעתים *נדירות* זה מצמיח גאונים, כמו סטנלי קובריק שהיה אדם קיצוני שהשקיע שנים של מחקר ועשייה על כל סרט שיצר.

אבל ברוב המוחלט של המקרים מדובר בתופעה שלילית, שנידונה להכשל. בסוף הם מוותרים, לא מתמידים.

האם יש אלטרנטיבה לקיצוניות? בהחלט.

מידתיות. החיים חייבים להיות מאוזנים. אני בשנים האחרונות מנסה למצוא איזון בחיי שלי, כי להיות אבא לשני ילדים זה לא קל.

הנה כמה פעולות שאני נוקט לאחרונה כדי להוסיף איזון לחיי:

  • כותב את הבלוג הזה
  • מתחיל חוג פלייבק
  • קורא ספר (יותר נכון שומע)
  • דייט בבית קפה עם אישתי לפחות פעם בשבוע (כרגע עם בארי בתי אבל כשתגדל קצת נהיה לבד)

צריך לאזן, לעשות ג'אגלינג, לכל מיני דברים בחיים. לזוגיות, להורות, לעבודה, לזמן האישי, לחברים, להתפתחות… למה שאדם מרגיש שהוא חלק חשוב בחייו. יכול להיות שלמישהו מסויים זה לגדל צמחים. אבל כל המרכיבים צריכים להיות מאוזנים וגם האיזון הזה הוא משהו אישי. למרות שזה משהו אישי יש דברים שדורשים איזון שנכונים כמעט לכל אדם. כמו למשל שכל זוג נשוי צריך לבלות לפחות שעה וחצי בשבוע בשיחה ביניהם (אצלי זה שעה וחצי ביום, אבל אני לא מתרברב זה פשוט ככה)

יש מחקר מעניין שמראה שזוגות מאושרים אם היחס בין האינטראקציות החיוביות והשליליות שלהם הוא 1:5.

That “magic ratio” is 5 to 1. This means that for every negative interaction during conflict, a stable and happy marriage has five (or more) positive interactions.

The Magic Relationship Ratio, According to Science

שוב מדובר על יחס… חשוב גם אינטראקציה שלילית כי היא נותנת פידבק לבן זוג או לבת זוג שיוכלו לתקן את ההתנהגות שלהם. זוג שכל הזמן חיובי גם לא יחזיק מעמד.

******

בסוף אוסיף שטות שכתבתי בלי לערוך:

יש נטייה לאדם להגיד על עצמו בשנים האחרונות התפתחתי. עברתי שינוי. כך הוא מציב עצמו מעל מה שהיה קודם. מקבע אץ ההווה כמקום מפותח. לכן כשאני קורא על מישהו שמדבכ על המקום בח הוא נמצא זה מעורר אצלי ספקות. אבל סביר שאנשים אכן עוברים תהליכים ומתקדמים ככל שצוברים נסיון, וההתקדמות הזו נראית כקןרית במדרגות ולא באופן מתמשך. חלכן איך אפשר לדעת אם ההתקדמות היא אמיתית או נובעת מנסיו לטפח את האגו הנוכחי ולקבע אחתו כדבר מתקדם. הרבה פעמים אני קורע דברים שכתבתי לפנמ שנים וכתוב שם שאני נמצא במקום כזה או אחר ואני אומר לעצמי איזה מקום ואיזה נעליים הייתי במקום מאחור אז. וגם כשאני קורא ספר משנת 1800 וכתוב שם דאנחנו נמצאים בנקודה זו או אחרת בהסטוריה

עכשיו כשכתבנו את זה, אני רוצה לכתוב עוד משהו.

השארת תגובה