איך משיגים חוכמה כשיש כל כך הרבה תורות?

אני מתעורר יום אחד, ומשהו נראה לי מוזר. המרוץ של החיים נראה לי מנותק.

בכל יום אחר, תובנה כזאת הייתה מתוייגת אצלי אוטומטית כניו אייג׳ בולשיט, אבל היום התעוררתי כחדש, ופיזית אני מרגיש מנותק מהמרוץ הזה של להגיע לעבודה, להכנס לאטרף של פגישות, לעבוד מסביב לשעון, למהר, למהר. לעשות רושם. עוד מעט מגיעות פגישות ההערכה השנתיות אז צריך גם לוודא שעומדים ביעדים.

פיו… היום מה שקרה זה שקמתי, וראיתי את המרוץ הזה כמשהו לא הגיוני.

אני מנסים לחשוב אחורה, איך הגעתי לזה. איך הגעתי לזה שאתמול ב20:00 כבר הייתי עייף אחרי יום עבודה, ופתחתי נטפליקס רק כדי לנתק את המוח. פעם הייתי סקרנים. בגיל 16 הייתי חופשי ממטלות, ילדים, משכנתא. ההורים דאגו לכל זה, אני הייתי יכול להקדיש, אם הייתי רוצה, את כל היום ואת כל הימים לחקור כל מה שסקרן אותי. בתור ילד אינטרוברט זה אומר ספרים, סרטים ותוכניות טלוויזיה בעיקר.

כיום יש כבר הרבה מטלות, אז כל נסיון לחזור לאותה יצירתיות, לאותו הלך מחשבה של חקירת החוכמה דורש ג׳ינגולים. להזיז ולפנות מקום מספיק ביומן (והמקום אף פעם לא מספיק, כי זו חקירה אינסופית).

למזלי, גם היום יש לי דרייב לחוכמה. מזל. אז אני כל כמה זמן חוזר ומנסה, מנסה לעלות על המרכבה לחוכמה. זה מורכב. אחת הסיבות שזה מורכב היא שיש המון מקורות לחוכמה. מצד אחד יש את הגורואים של הניו אייג׳, שחלק מהם לא רעים בכלל (טארה בראק למשל). יש יהדות, יש ספרות קלאסית, קפקא, יוגה, יוטיוברים שהצליחו, אנשים במקצוע שלך שהצליחו, סופרים, אינסוף. ולכל אחד מהם יש ביבליוגרפיה של עשרות אלפי דפי קריאה, שאותם דפי קריאה מרפרפים למאות אלפי דפי קריאה אחרים. ובואו נודה בזה, רובם בלתי מפוענחים לקריאה, גם אם אשב ואתחיל במלאכה.

שאלה צדית שצצה לי בראש כרגע, ומסבכת את העניין אפילו עוד יותר. האחים קרמזוב הוא ספר באורך מעל 500 דפים, ויש בו לא מעט תובנות. אבל אי אפשר לקרוא אותו בשביל להשיג תובנות, זה לא ספר כזה.

אז מה עושים? קודם כל מבינים את המצב. קוראים את המצב כמו שהוא, שאני עומד בפני משימה בלתי אפשרית. שומרים על התובנה הפשוטה הזו:

“The unexamined life is not worth living.”
― Socrates