איך כותבים באופן מוזר?

אפשר להגדיר את החברים הקרובים עלי בתור אנשים שלא היו מגדירים את עצמם ׳זורמים עם החיים׳.

למה?

הנה קטע שכותב פסואה:

״מרגיז אותי אושרם של כל האנשים הללו שאינם יודעים שהם לא מאושרים. חייהם האנושיים מלאים בכל מה שמבחינת רגישות אמיתית היה נתפס כסדרה של מועקות. אך היות שחייהם האמיתיים הם חיי צמח, מה שהם סובלים עובר דרכם בלי לגעת בנשמתם, והם חיים חיים שניתן להשוותם רק לאלו של אדם הסובל מכאב שיניים ואשר קיבל מתת גורל – המתנה האמיית של חיים בלי לשים לב, המתנה הגדולה ביותר שמעניקים האלים, שכן זו המתנה שבלהיות דומה להם, להיות כמותם (אף אם באופן אחר) מעל לשמחה ולכאב. לכן, למרות הכל, אני אוהב את כולם, צמחי היקרים!״

אז אם אני ופסואה מסכימים ביננו ובין עצמנו שבחרנו בנתיב אחר מאשר ׳לזרום עם החיים׳, עולה השאלה האם אנחנו אכן חיים ככה (מלבד בחירה פרטיקולרית במיוחד של חברים, סרטים וכיוצא בזה).

מהו המדד? האם ניתן לכמת עד כמה אדם ׳זורם׳ או לא ׳זורם׳ עם החיים? אולי בניתוח מה שאדם כתב בימי חייו. קפקא, פסואה… שני חברה׳ שבהחלט כתבו באופן מוזר. גוגול, קלייסט.

אבל נמצא אדם בשלב בחייו שהוא לא מרגיש שהוא גוגול או קלייסט… מה הוא יכול לעשות? הוא ילך לסדנת רוחניות אבל זה יהיה יותר מדי רוחניקי עבורו.

במקום זה, אני מציע את השלבים הבאים:ֿ

  1. להתנקות. אפשר להמציא על אותם אנשים שהם ׳רגישים׳, סף חושי גבוה (או נמוך, זה תמיד מבלבל אותי). בכל מקרה, ברור שעומס חושי והתרחשותי יכול להקשות על לכתוב בצורה ברורה על משהו. על כן השלב הראשון מחייב התנקות, צמצום הלו״ז והחיים למינימום. להאט את קצב החיים. פחות הסחות דעת, פחות משימות, פחות שאפתנות.
  2. תשומת לב. זה השלב הבא. תשומת לב וקשב אמיתיים יכולים לבוא עם פעילות שנדמית מבחוץ כאובססיבית. לקרוא את אותו הספר שוב ושוב (פסואה מזכיר את זה איפשהו בספר.

מצאתי את זה:

I hate to read. The mere thought of unfamiliar pages bores me. I can read only what I already know. My bedside book is Father Figueiredo’s Rhetoric, where every night I read yet again for the thousandth time, in correct and clerical Portuguese, the descriptions of various figures of speech, whose names I still haven’t learned. But the language lulls me….., and I’d sleep fitfully were I to miss out on the Jesuitical words written with c.*

I must, however, give credit to the exaggerated purism of Father Figueiredo’s book for the relative care I take – as much as I can muster – to write correctly the language in which I express myself…..

And I read:

(a passage from Father Figueiredo) – pompous, empty[?] and cold, and this helps me forget life.

Or this:

(a passage about figures of speech), which returns in the preface.

I’m not exaggerating a verbal smidgen: I feel all this.

As others read passages from the Bible, I read them from this Rhetoric. But I have two advantages: complete repose and lack of devotion.

ועוד חלק:

If in art there were such a thing as a perfecter, then I would have a function in life, at least as regards my art.

to have the work done by someone else, and merely having to do one's best to perfect it… perhaps that is how the Illiad was written

and not to have all the effort of creating something from scratch!

How I envy those who write novels, who begin them and write them and finish them! I can imagine a novel, chapter by chapter, sometimes with entire dialogues as well as the bits in between, but I would never be able to set down on paper those dreams of writing.

ברור לי ששני החלקים האלו ששמתי של פסואה לא לגמרי ברורים מבחינת קונטקסט. הכוונה שלי היא כזאת: גם אנשים עם שאיפה אמנותית גבוהה בחיים (אפשר גם להגיד שאיפה רוחנית), קשה להם בגלל העומס. קשה להם לקרוא משהו חדש. כשהם קוראים משהו שכבר קראו, הם יכולים להעלות בשנית את הרעיונות המטורפים שעלו להם כשקראו את הספר הזה שהם אוהבים כל כך בפעם הראשונה! לכן אני כל כך נחוש לקרוא את פסואה שוב. תשומת לב הכוונה עבורי היא לקרוא את הספר שוב ושוב, אולי אפילו לכתוב אותו.

מתחבר להרצאת טד הזו, שמדברת למה צריך לקרוא לאט:

מתיו אנסינה מדבר על קופיוורק, שזה התהליך של כתיבה או שכתוב של ספר כדי להשיג את יכולות הכתיבה של הסופר:

אז תשומת לב זו התמקדות מוגזמת ביצירה שאהבנו. ספר, אלבום, ציור.

כשאנחנו מאטים המוח שלנו משתחרר מהלחץ הרגיל שלו. זה כמו מדיטציה. ואז אולי, במהלך התמקדות מוגזמת ביצירה, עולות לנו שאלות שאשכרה מעניינות אותנו. השאלות המהותיות שצריך לענות עליהן בחיים. מה משמעות החיים? סתם נו, אני לא אכתוב את השאלות עכשיו.

זה מוביל לשלב 3:

3. עולה שאלה. מהו השעמום? האם יש אושר? טוב, אני לא יודע אילו שאלות יעלו לכם. אבל לפחות תעלה שאלה שקרובה למשהו אמיתי. לא סתם מחשבות שאתם תכתבו ושאף אחד לעולם לא ירצה לקרוא (כולל לא אתם).

השאלה יכולה להיות מוזרה. סביר שהיא תהיה מוזרה. אבל סוף כל סוף יהיה לכם מעניין לענות עליה.

התהליך הזה של התנקות, תשומת לב ושאלה צריך לחזור על עצמו שוב ושוב, אולי באופן יומי, אולי חיים שלמים. אתם חוצבים לעצמכם בתודעה.