כתיבה כאובססיה

אנשים שאוהבים לכתוב… זה כמו מוזיקאים, ציירים. הם חייבים לכתוב. זה ממלא צורך פנימי חשוב.

הכתיבה, בשונה ממקצועות אחרים, עדיין יש לה ביקוש. וזה מדהים בעיני. היכולת להשתמש בכתיבה ככלי שיווקי, ועדיין לבטא משהו, לחוות את היופי שבתהליך בו שמים מלים על מסך. או על דף.

יש עליות וירידות. יש פעמים שאתה מרגיש שאתה לא יכול לכתוב, או שאתה כותב גרוע, כמו בכיתה ג׳.

יש פעמים שאתה לא יכול, ממש לא יכול לחזור ולקרוא מה כתבת. יש הרבה פעמים כאלה.

יש פעמים שהכתיבה נראית לך מאולצת, או שיווקית מדי. שבלונית, אוי זה נורא כשהכתיבה נהיית שבלונית.

אבל זה עליות ומורדות, ויש פעמים שהכתיבה פשוט פורצת ממך. שאתה מרגיש שאתה חייב לכתוב, כמו צורך להקיא, אבל עם טוויסט טוב.

לפעמים העריכה זה החלק הכיפי, ולפעמים לא צריך לערוך בכלל. המלים נכתבות על עורך הוורדפרס כאילו אתה חוצב אותן באבן.

הכתיבה זה המקום שאני מרגיש בו מאוד נוח. אני לא מרגיש נוח בהמון מקומות. אפילו כשכותבים דברים לא נוחים, עצם הכתיבה הופכת אותך לאמיץ לכתוב אותן.

מישהו בפודקסט, לדעתי ג׳יי אקונזו, ציין שהצמד ׳כתיבת תוכן׳ מוזר. כותב תוכן… כאילו אפשר לכתוב משהו שהוא לא תוכן. כותב. אתה כותב.

בדיוק ראיתי דוקו של מיילס דייויס. איזה אמן. תמיד אחרי סרט כזה יש לי חשק לכתוב.

אני לא כותב מספיק.

אבל כתבתי היום 🙂

כל מי שמתבאס על זה שהוא כתב מעט באותו היום שיזכור:

הסיפור של קין והבל, אחד הסיפורים היפים והחשובים ביותר בכל הזמנים, הוא רק 171 מלים.